החלטה בתיק ת"א 49697-06-11

1. לפני בקשת הנתבעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של  המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

2. התובע, יליד 1957, היה מעורב בתאונת דרכים ביום 22.2.2007 במסגרתה סבל מחבלת ראש. תאונה זו הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל") כתאונת עבודה. בעניינו של התובע דנו מספר ועדות רפואיות של המל"ל, כאשר ביום 1.11.2009 קבעה הוועדה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 60% בגין המיפלגיה, 30% בגין אין-אונות, 10% בגין הפרעות במתן שתן, 20% בגין גב תחתון, 25% בגין כתף שמאל, 10% בגין עמו"ש צווארי ו- 25% נכות נפשית. סה"כ הוערכה נכותו הצמיתה בשיעור 89.79%.

3. הנתבעת טענה בבקשתה, כי הנכויות שנקבעו למשיב בגין ההמיפלגיה, הפגיעה הנפשית והפגיעות בתחום האורולוגי הינן תולדה של אירוע מוחי בו לקה התובע בעת נהיגתו ברכב, ובכך יש לשלול את הקשר הסיבתי בין התאונה הנדונה לנכויות אלו. לגישת הנתבעת, נסיבות התאונה והממצאים הרפואיים שהתקבלו בעקבותיה מתיישבים יותר עם המסקנה כי התאונה ופגיעות התובע נגרמו כתוצאה מאירוע מוחי מאשר מחבלת ראש. עוד נטען, כי בהחלטת הוועדה נפל פגם כאשר זו לא ערכה כל בירור ודיון בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה הנדונה לנזקו של התובע. לטענתה, כאמור, רכבו של התובע שימש אך כזירה לאירוע מוחי בו לקה עובר לתאונה, ועל כן היעדר התייחסות הוועדה לשאלת הקשר הסיבתי וקיומו של ספק בעניין, מצדיק כשלעצמו היענות לבקשה זו. לבסוף נטען, כי בפני הוועדה לא עמדו מלוא המסמכים הרלוונטיים מהם ניתן היה ללמוד על נסיבות התאונה, ביניהם, תיק המשטרה אודות התאונה ועדות נכדו של התובע בן החמש שהיה עד ראיה ונפגע גם כן בתאונה.

4. התובע התנגד לבקשה וטען, כי אין בסיס ראייתי לטענת הנתבעת לפיה לקה באירוע מוחי עובר לתאונה, וכי מדובר לכל היותר בספקולציה. על פי טענת התובע, שאלת הקשר הסיבתי ודרגת נכותו נבחנה על ידי המל"ל, הן בדרג הראשון של פקיד התביעות והן בדרג הוועדות הרפואיות שדנו בעניינו מספר פעמים ולכן, לגישתו, משפסח על כל משוכות אלה, אין עוד מקום להטיל ספק בעניין קיומו של קשר סיבתי בין התאונה הנדונה לנזקו. עוד טען התובע, כי מלוא החומר הרפואי עמד בפני המל"ל, שכלל בין היתר את תיקו הרפואי מביה"ח סורוקה ומביה"ח לוינשטיין. לעניין תיק המשטרה נטען, כי הנ"ל אינו מהווה חומר המותר בהצגה בפני המומחה הרפואי, באשר אינו חומר רפואי כמחויב מתקנה 8 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז- 1986, ומכאן שאין נפקות לעובדה כי חומר זה לא עמד בפני הוועדה. באשר לעדות נכדו, נטען כי אין מקום לבסס אבחנה רפואית לפיה התאונה אירעה על רקע אירוע מוחי בו לקה התובע, על סברה של ילד בן חמש שהיה בתאונה וכי דבריו אלו אינם מהווים טעם כבד משקל המצדיק בדיקה מחודשת של קביעת המל"ל.  

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בתיעוד הרפואי ובפרוטוקולים של המל"ל,  נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.

5. סמכותו של בית המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור מעוגנת בסעיף 6ב וזו לשונו:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו ".

6. הלכה היא, כי היתר להביא ראיות לסתור יינתן רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן. כדוגמא לנסיבות כאלה, יכול לשמש מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע לאחר שנבדק, או כאשר נפל פגם מהותי בהחלטת ועדת המל"ל דוגמת תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77). מקרה נוסף הוא, כאשר מתברר כי לא היו לפני הוועדה עובדות רלוונטיות וחשובות הנוגעות למצבו של הנפגע קודם לתאונה או לאחריה, ואשר היו עשויות לשנות את התוצאה (רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אלוש [פורסם בנבו], מיום 25.6.07) או כאשר חסרה התייחסות בהחלטות המל"ל לשאלת הקשר הסיבתי, בין התאונה ובין מצבו של התובע, בנסיבות בהן יש לצפות כי תהיה התייחסות מפורשת לכך (ת.א (י-ם) 5943/07 הפניקס נ' דגנית ים שעירי [פורסם בנבו], מיום 11.5.08).

7. יודגש, אין הכוונה כי בכל מקרה שבו המל"ל אינו מתייחס באופן מפורש לשאלת הקשר הסיבתי, יש כדי להתיר להביא ראיות לסתור. כל החלטה של המל"ל המעניקה נכות לנפגעי עבודה, כוללת בתוכה, באופן אינהרנטי, גם קביעה בעניין הקשר הסיבתי לתאונה, אף אם הדברים לא פורטו במפורש. ואולם, במקרים בהם מן התיעוד הרפואי או מנסיבות אחרות, עולה ספק לגבי הקשר הסיבתי, והמל"ל אינו מתייחס לספק זה בהחלטתו, יש בכך, במקרים המתאימים, כדי להתיר להביא ראיות לסתור.

8. במקרה דנן, בחינת הפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות השונות והרבות בעניינו של התובע, אשר חבריה כללו גם נוירולוגים, מלמד, כי נסיבות התאונה והממצאים הרפואיים שהתקבלו לאחריה היו פרוסים בפני הוועדות הרפואיות. כך עולה בין היתר מפרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 13.11.07 בפרק "סיכום ומסקנות" שם התייחסה הוועדה לממצא הרפואי בדבר קיומה של עדות לאוטם מימין מיד לאחר התאונה, ומכאן שנתון זה עמד בפני כל הוועדות שהתכנסו אחריה.

9. עיון בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות של המל"ל מעלה, כי בפני הוועדות עמדו כל המסמכים הרלוונטיים לצורך קביעת נכותו של התובע, לרבות כל חוות הדעת שניתנו על ידי מומחים שונים וכן דוחות הוועדות הרפואיות הקודמות שדנו בעניינו.

זאת ועוד, לא ברור כלל כי יש בתיק המשטרה שנערך אודות התאונה הנדונה כדי להצביע על אפשרות סבירה שאירוע מוחי קדם לתאונה. בדו"ח בוחן התנועה שנערך בעקבות התאונה בסעיף "המסקנות" (סעיף 14) לא נקבעה הסיבה לקרות התאונה, ומהדו"ח לא עולה כי יש בממצאי התאונה כדי להעיד על אירוע מוחי שקדם לתאונה:

"מהממצאים שמצאתי בזירת התאונה הגעתי למסקנה כי נהג פרטית שנסע בב"ש ברח' לוי אשכול, נסע  לקראת כיכר במהירות מופרזת לתנאי הדרך איבד שליטה על הרכב עלה על אי תנועה והתנגש עם חזית בדופן ימין של משאית שהגיעה משמאל וזאת לאור סימני הדחיפה של הרכב הפרטי על אי התנועה המצביעים על איבוד שליטה של הרכב בהתקרבות לכיכר".  

כמו-כן, אין בעדות נכדו של התובע בן החמש, כדי לבסס קביעה רפואית לסיבה בגינה ארעה התאונה.

10. יחד עם זאת ולמרות כל האמור לעיל, אני סבורה כי המקרה דנן נופל לגדר המקרים החריגים שבהן יש להתיר להביא ראיות לסתור.

11. מן התיעוד הרפואי עולה כי לפחות שני רופאים (אחד מהם נוירולוג), העלו ספיקות באשר לקשר הסיבתי בין החבלה ובין מצבו של התובע. 

12. בסיכום אשפוז שנערך על ידי ד"ר יאנינה ציבוליה מיום 23.2.07  הובע ספק בנוגע לקשר הסיבתי בין החבלה ובין ההמיפרזיס (חולשה של חצי גוף, מ.א.), ובלשון הרופאה: "לציין כי הטראומה בראש לא מסבירה את ההמיפרזיס".

13. בהערות הנוירולוג בגיליון "מעקב והערות" מציין הנוירולוג (בכתב יד) "ההמיפרזיס על רקע טראומטי וכמובן אין לשלול שקדם לחבלה אירוע אסכמי ( שבץ מוחי, מ.א.).  

14. בנסיבות אלו, יש לצפות כי המל"ל יתייחס לשאלת הקשר הסיבתי ומשלא עשה כן יש למנות מומחה מטעם בית המשפט לבחינת שאלה זו.